אבל את סוף המשפט כבר לא שמעתי, שוב. הצלצול הראשון נשמע בקולו הרם, ואנחנו רצנו לחדרים.
בצלצול השני נפרדתי מאיאן ליד חדרו והמשכתי לרוץ.
בצלצול השלישי והאחרון, ראיתי את החדר ונכנסתי אליו במהירות.
מאוחר מדי.
סוזי עמה כועסת בכניסה לחדרי, מביטה בי בזעף, לא חשבתי שיש לה הבעה אחרת במלאי.
"איפה היית?" היא שאלה, לא באמת מתעניינת.
"בבית חולים, דניא-"
"כן, כן, אני יודעת על הילד. אבל שאלתי למה את הגעת רק עכשיו" קטעה אותי סוזי.
"כי הייתי אצלו" עניתי לה.
"יש לך אישור לחזור מאוחר?" היא שאלה, יודעת את התשובה.
"לא."
"אז תבואי אליי מחר אחרי הלימודים לקבל את העונש שלך" אמרה סוזי והלכה משם.
"אתה תעצור!" עוד שמעתי אותה קוראת, לפני שנעלמה בפניה.
נכנסתי כועסת לחדר. הוא נראה פתאום מוכר יותר, בלי דניאל. כעסתי על עצמי על המחשבה הזאת, חוץ מהעניין עם סוזי הוא היה נחמד. ואז כעסתי על עצמי על זה שכעסתי על עצמי על המחשבה ההיא, שכבר שכחתי ממנה.
מיואשת ממחשבות, התקלחתי והלכתי לישון.
"לילה טוב" אמרתי לעצמי.
אחרי הלימודים הלכתי לאיטי אל המשרד של סוזי, ודפקתי בדלת.
"יבוא"
נכנסתי פנימה. "אה זו את" היא אמרה מזלזלת."טוב, אז בהתיעצות סוזאנה, אני ועצמי" היא החלה את המשפט, חושבת שהיא מצחיקה "העונש שלך הוא תורנות מטבח למשך השבוע הקרוב, ומאחר שהיום יום ראשון, את הולכת לעבוד שם כל השבוע"
אני ממשיכה אבל כרגע אין לי זמן כי בוקר..
;){kind=link}