אני ממש לא יודע איפה אני.
לרוב הכל שחור ושדים מסביבי ואז לכמה שניות קצרות הכל פתאום זוהר.
ברגעים השחורים שנדמים כמו נצח אני רואה איך אלי נחטפת וכמה חסר אונים אני. אני רואה אותה מתה באלפי דרכים שונות ונוראיות אני רואה את המציאות הדבר הכי שחור העתיד הכי נורא.
והחלק העצוב הוא שזה נכון המציאות כבר מזמן לא אותו הדבר מאז ש הם השתלטו.
ברגעים הטובים שאורכם שניה בערך אני נמצא בבית, בית אמיתי שמורכב מקטעי זיכרון.
אמא נמצאת בחדר ליד ואבא קורא עיתון וכועס על השחיתויות ומתלונן על נהגים לא אחראים ולרג אחד אני מרגיש ממש מושלם, כאילו כלום לא קרה כאילו אני עדיין איתם, שליו ורגוע.
אבל אז חוזרים השדים.
אני רואה טפטים נתלשים מהקירות תמונות מתנפצות וכלים נשברים. אני רואה את העיתון מחליק מידו של אבי ומרגיש שזה לא בסדר.
אני מסתכל ומצטער על כך. אני מביט הצידה מבעד לדלת החומה הפתוחה למחצה אני רואה את אמי נופלת מהכסא.
אני לא מאמין לזה זה לא יכול לקרות לי אני מביט על שניהם מול עיניי שניהם שני הורי רועדים ומתעוותים העור שלהם נקרע באלפי מקומות שונים.
הם משתנים ל........................................................
ל.............................................................
צרחתי בלי קול.
הכל שחור, שחור, שחור אבל משום מה אני יכול לראות.
אני רואה אסונות, שריפות עצומות וסופות, רעידות אדמה אכזריות, ובין תמונה לתמונה אני רואה מעין אלומת אור של פנס כנראה, עגולה כמו הירח
אני מנסה להתמקד בה ולא מצליח.
אני לא מבין איך זה קורה לי, לי שראיתי הוצאות להורג ללא סיוטים ושלא ישנתי היטב רק בגלל שתמיד הייתי דרוך ומוכן לברוח אני פשוט פחדתי.
פחדתי עד עמקי נשמתי.
הצלחתי לגיס כוחות שלא היו לי והתמקדתי באור.
וכמו צב ים קטן ניסיתי ללכת בעקבותיו.
"ניסיתי" בהחלט הייתה המילה המדויקת ברגע שניסיתי להרים את ראשי תקפה אותי סחרחורת איומה שוב ושוב.
ויתרתי.
לפתע שמעתי קול קורא: " קום, קום אם חייך חשובים לך, קום !"
"רק עד 3"
"1"
"2"
אני מצטער אלי, שוב, אני יודע כמה אני מאכזב אותך, שוב ושוב, באמת אלי, סליחה
"ו-שלו..."
"שקט!" רעם קול חדש "מספיק"
"אלא אם חייך אינם חשובים לך" הוסיף בהתגרות.
הוא פנה והביט בי בעיינים מלאות שנאה.
"ממש קטן, חבל, אבל כרגע כל דבר יספק אותי, גם חטיף קטן, נסתפק בו" אמר והצביע עליי.
אני ממש לא יודע איפה אני.
לרוב הכל שחור ושדים מסביבי ואז לכמה שניות קצרות הכל פתאום זוהר.
ברגעים השחורים שנדמים כמו נצח אני רואה איך אלי נחטפת וכמה חסר אונים אני. אני רואה אותה מתה באלפי דרכים שונות ונוראיות אני רואה את המציאות הדבר הכי שחור העתיד הכי נורא.
והחלק העצוב הוא שזה נכון המציאות כבר מזמן לא אותו הדבר מאז ש הם השתלטו.
ברגעים הטובים שאורכם שניה בערך אני נמצא בבית, בית אמיתי שמורכב מקטעי זיכרון.
אמא נמצאת בחדר ליד ואבא קורא עיתון וכועס על השחיתויות ומתלונן על נהגים לא אחראים ולרג אחד אני מרגיש ממש מושלם, כאילו כלום לא קרה כאילו אני עדיין איתם, שליו ורגוע.
אבל אז חוזרים השדים.
אני רואה טפטים נתלשים מהקירות תמונות מתנפצות וכלים נשברים. אני רואה את העיתון מחליק מידו של אבי ומרגיש שזה לא בסדר.
אני מסתכל ומצטער על כך. אני מביט הצידה מבעד לדלת החומה הפתוחה למחצה אני רואה את אמי נופלת מהכסא.
אני לא מאמין לזה זה לא יכול לקרות לי אני מביט על שניהם מול עיניי שניהם שני הורי רועדים ומתעוותים העור שלהם נקרע באלפי מקומות שונים.
הם משתנים ל........................................................
ל.............................................................
צרחתי בלי קול.
הכל שחור, שחור, שחור אבל משום מה אני יכול לראות.
אני רואה אסונות, שריפות עצומות וסופות, רעידות אדמה אכזריות, ובין תמונה לתמונה אני רואה מעין אלומת אור של פנס כנראה, עגולה כמו הירח
אני מנסה להתמקד בה ולא מצליח.
אני לא מבין איך זה קורה לי, לי שראיתי הוצאות להורג ללא סיוטים ושלא ישנתי היטב רק בגלל שתמיד הייתי דרוך ומוכן לברוח אני פשוט פחדתי.
פחדתי עד עמקי נשמתי.
הצלחתי לגיס כוחות שלא היו לי והתמקדתי באור.
וכמו צב ים קטן ניסיתי ללכת בעקבותיו.
"ניסיתי" בהחלט הייתה המילה המדויקת ברגע שניסיתי להרים את ראשי תקפה אותי סחרחורת איומה שוב ושוב.
ויתרתי.
לפתע שמעתי קול קורא: " קום, קום אם חייך חשובים לך, קום !"
"רק עד 3"
"1"
"2"
אני מצטער אלי, שוב, אני יודע כמה אני מאכזב אותך, שוב ושוב, באמת אלי, סליחה
"ו-שלו..."
"שקט!" רעם קול חדש "מספיק"
"אלא אם חייך אינם חשובים לך" הוסיף בהתגרות.
הוא פנה והביט בי בעיינים מלאות שנאה.
"ממש קטן, חבל, אבל כרגע כל דבר יספק אותי, גם חטיף קטן, נסתפק בו" אמר והצביע עליי.